הכותרת היא ציטוט מ"צרבת" של נורה אפרון
בשבוע שעבר נסעתי לניו יורק. התכנית: לחגוג יום הולדת עם יסמין, שנולדה איתי באותו יום לפני המון שנים, בבית יולדות הלל יפה בחדרה.
אני לוקחת מטרו, ממנו עולה על אוטובוס, תופסת כיסא ליד החלון ומתמלאת שמחה: יש לי עכשיו 4 שעות להתבונן דרך חלון ענק בעולם, שהבוקר הוא מושלג כמו קצפת. יש לי מושב מוגבה ונקודת תצפית נהדרת, ול4 שעות אני מסירה מעצמי את האחריות ומעבירה אותה לנהג. מחלון האוטובוס מתגלה ארץ לא נודעת, הפרוורים נראים כמו כפרים קפואים, החורשות כמו יערות אחרי סערה, הנהרות לכודים בקרח. הדיבוק של המקומיים לקשט בעונה הזאת הכל בסרטים ונורות קטנות ונצנוצים נראה פתאום מאמץ אנושי מכמיר לב נגד כל החורף הזה.
ניו יורק. רונן עובד ממש במרכז העולם, והוא לוקח אותי לארוחת צהריים כיפית במסעדה קוריאנית קטנטנה. משם אני ממשיכה לבריאנט פארק.
בשבוע שעבר נסעתי לניו יורק. התכנית: לחגוג יום הולדת עם יסמין, שנולדה איתי באותו יום לפני המון שנים, בבית יולדות הלל יפה בחדרה.
אני לוקחת מטרו, ממנו עולה על אוטובוס, תופסת כיסא ליד החלון ומתמלאת שמחה: יש לי עכשיו 4 שעות להתבונן דרך חלון ענק בעולם, שהבוקר הוא מושלג כמו קצפת. יש לי מושב מוגבה ונקודת תצפית נהדרת, ול4 שעות אני מסירה מעצמי את האחריות ומעבירה אותה לנהג. מחלון האוטובוס מתגלה ארץ לא נודעת, הפרוורים נראים כמו כפרים קפואים, החורשות כמו יערות אחרי סערה, הנהרות לכודים בקרח. הדיבוק של המקומיים לקשט בעונה הזאת הכל בסרטים ונורות קטנות ונצנוצים נראה פתאום מאמץ אנושי מכמיר לב נגד כל החורף הזה.
ניו יורק. רונן עובד ממש במרכז העולם, והוא לוקח אותי לארוחת צהריים כיפית במסעדה קוריאנית קטנטנה. משם אני ממשיכה לבריאנט פארק.
בפארק יש דוכני מתנות ורחבת החלקה על הקרח, וכמו בעוד מקומות רבים בעיר- שולחנות וכסאות מתקפלים לרווחת העוברים והשבים ואלה שמחליטים לצייר. אני מתקשה להאמין שזו ניו יורק - איך לא גונבים את הכסאות? אבל הם שם, יחד עם שבילי אופניים באמצע ברודווי, ממש הזוי, וממש נהדר.
כדי להתחמם אני נכנסת למרכז הבינלאומי לצילום, ומוצאת שתי תערוכות נוגעות ללב: אחת ממלחמת האזרחים הספרדית - אוסף נגטיבים של רוברט קאפה ועוד צלמים - שצילמו את המלחמה שהתחילה מלאת אופטימיות. ההסברים מלמדים על מספר בלתי נתפס של הרוגים: 125 אלף בעיר אחת, 7000 בעיר אחרת, כמה שובר לב. תערוכה שניה מהמהפכה בקובה, כולל הצילום המפורסם של צ'ה גווארה היפה, תמונות של הוואנה הדקדנטית, וצילומים של קסטרו הצעיר, כבר אז עם זקן וסיגר.
צ'ה שותה מטה (אנדרה סנט ג'ורג' צילם)
רכבת מפן סטיישן לוקחת אותי ואת רונן אל יסמין בניו ג'רסי. ארוחת ערב של יום שישי וערב בנות בבר המקומי.
למחרת אנחנו יוצאות באומץ אל הקור, לטיול יום הולדת בעיר (היום הולדת היה כבר לפני חודש, אבל שטויות). מתחילות בהיי ליין, שהוא פארק מקסים על מסילת רכבת עילית נטושה ליד ההדסון. הצמחים התייבשו מהקור, אבל ההליכה על המסילה התלויה מעל לרחובות עדיין שווה לגמרי, עם תצפיות לא צפויות על הנהר והעיר, כולל על זוג ערום שעושה הצגות לקהל המטיילים מחלון של בניין גבוה ממש מעל לירידה מהפארק. אני פוסלת את המסעדות המפוארות של הסביבה לטובת קפה ומאפה בשוק צ'לסי, שוק מקורה ומחומם, מלא אנשים וקישוטי חג מולד ממוחזרים. מכיוון שבילינו שעה לפחות בחנות אנתרופולוג'י המלאה דברים יפהפיים (לא קנינו כלום), אנחנו מוותרות על נסיעה למוזיאון ברוקלין הרחוק, ותופסות סבווי למוזיאון העיצוב שבכיכר קולומבוס, במרכז העיר. מוזיאון שמתפרש לגובה, על 6 קומות קטנות.
בקומה השישית עומדת אישה גבוהה ומכינה צלחות מצחיקות מדאס. יסמין מדובבת אותה בקלות הרגילה שלה והיא מספרת לנו שהיא מהולנד, ושבתי הספר לעיצוב בניו יורק נורא תכליתיים לדעתה (היא למדה בפראט), כי הסטודנטים חייבים לגמור ללמוד ולהתחיל מייד לעשות כסף כדי לכסות את שכר הלימוד האסטרונומי. בהולנד, היא אמרה, הסטודנטים יכולים לעשות דברים יותר נסיוניים וכיפיים.
סיימנו חגיגית בבית קפה בכיכר. בגלל שאני לא אוהבת קפה קיבלתי צ'אי לאטה - תה עם תבלינים וחלב מוקצף, ומאז זה מה שאני שותה בבית.
מכאן נפרדנו - יסמין נסעה לניו ג'רסי ואני לבית של הגיס והגיסה באפר איסט סייד. אלכסנדר התינוק חמוד להפליא, ומתחיל לצרוח בזעם כל פעם שאני לוקחת אותו על הידיים. פעם הייתי ממש טובה עם תינוקות, נשבעת. איזה כיף ללכת לישון כשהסנטרל פארק בחלון! על הבוקר הפארק מלא במליון אנשים רצים. אסא ואלכסנדר ואני יוצאים לסיבוב קטן ברחובות. אני לובשת את הכובע שיסמין טענה שהוא כובע של סבתות, ובאמת, שכנה אחת שואלת בדבשיות אם אני הסבתא של אלכסנדר. הלוואי שהיא תתעורר באמצע הניתוח הפלסטי הבא שלה! להיות סבתא זה כיף לדעתי, אבל להיות אמא של אסא?
מוזיאון הגוגנהיים הוא במרחק הליכה, והוא מתברר כבחירה ממש טובה. למרות שם התערוכה - ניאו קלאסיציזם בין מלחמות העולם, זו תערוכה נהדרת, מלאה בפיקסואים יפים ולא כל כך מוכרים לי.
קשה לצאת מהתערוכה, וכשאני כבר מנסה, המעלית מוציאה אותי ממש מול ציורים נפלאים של קנדינסקי.
בסוף אני מאחרת לארוחה עם הדודים.
הם נחמדים ומחכים לי במסעדה סינית רבע שעה בלי להזמין כלום. האוכל טעים, המלצריות קצת מפחידות, והשיחה מאוד נעימה. נראה שאמא שלי ואחותה ריטה גדלו בבתים נפרדים, כי אין שום קשר בין מה ששתיהן מספרות על ילדותן. "אמא שלי לא ידעה לבשל" קובעת ריטה (יש, אנחנו שושלת של נשים שלא יודעות לבשל!). אבל אמא אומרת שהיא היתה בלעבוסטע, אני מנסה. היא ידעה לאפות, ותפרה נהדר, מתרצה ריטה, אבל לבשל היא לא ידעה. נכון, אני מתלהבת, השטרודלים שהיא והדודות היו מכינות! שטרודלים? ריטה נראית כמתאמצת להזכר מה זה בכלל שטרודל. "והבית היה תמיד מלא אורחים", אני ממשיכה להעלות זכרונות מסבתי שמתה בניו יורק לפני שנולדתי. ריטה מקמטת את המצח ומוסרת את גירסתה: היא תמיד התעסקה בצרות של אחרים, היא הקדישה לזה המון זמן, כולם באו אליה עם הצרות שלהם. בשלב זה אני מחליטה שעל הסבא נדבר בפעם אחרת. מי יודע מה יתגלה על הסבא הבלונדיני הביישן.
אני נפרדת מריטה, ליאון ובת', וחוזרת לאוטובוס, שנוסע בחושך לוושינגטון.
אני נפרדת מריטה, ליאון ובת', וחוזרת לאוטובוס, שנוסע בחושך לוושינגטון.
