האביב מגיע הנה בצעדים קטנים. לא כמו עמיתו הישראלי שמתנפל בכל הכח עם כל הצבעים והריחות שלו לפני שהוא נעלם לתוך איזה חמסין. כבר אפריל וחצי מהעצים עוד עומדים להם ערומים, משל היו חבורת הלן תומסים אפורים וזועפים, נובחים "גו הום" ומסרבים להתלבש בקצת ירוק או ורוד. בעיני הם ממש עושים לי דווקא. סביב המרכז היהודי עומדת חבורה שלמה כזאת ומתעלמת בהפגנתיות מזה שהחורף המדכא נגמר.
מזל שהדובדבנים של וושינגטון, שניתנו במתנה מיפן לפני כמעט מאה שנה, פורחים בדיוק בזמן לכבוד הפסטיבל השנתי שלהם.
איה ואני ראינו אותם לראשונה כשהגענו לאירוע למען יפן, יומיים לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל. היה ערב קר ורק מעט אנשים באו לטקס ולצעדה שבעקבותיו. ראינו עצים בודדים פורחים בורוד, ואיה אמרה - שקדיה זה יותר יפה. בדקנו - לדובדבנים המפורסמים אין בכלל ריח.
עזבנו את הנאומים וצעדנו לטיידל בייסין - אגן המים סביבו נטועים העצים, ואז התגלה לעינינו מראה מאות העצים הפורחים מעל המים - יפים כמו גן עדן של פרפרים לבנים או קונפטי, יפים כמו ציור של בוטיצ'לי. זוג אמיץ אחד ערך פיקניק בקור, מתחת לעצים הכי רומנטיים בעולם, והערב היורד צבע הכל בגווני שקיעה יפהפיים.
עזבנו את הנאומים וצעדנו לטיידל בייסין - אגן המים סביבו נטועים העצים, ואז התגלה לעינינו מראה מאות העצים הפורחים מעל המים - יפים כמו גן עדן של פרפרים לבנים או קונפטי, יפים כמו ציור של בוטיצ'לי. זוג אמיץ אחד ערך פיקניק בקור, מתחת לעצים הכי רומנטיים בעולם, והערב היורד צבע הכל בגווני שקיעה יפהפיים.
בשבוע שלאחר מכן הגעתי לדובדבנים עם בנות מועדון ההליכה הצרפתי (שהן סיפור בפני עצמו) במזג אויר סגרירי, ולמרבה ההפתעה העצים הורודים הפכו לבנים לגמרי. הקפנו את כל האגם עם האנדרטאות שסביבו: ג'פרסון, רוזוולט ובקרוב גם מרטין לותר קינג. הצטלמנו ואפילו מצאנו קיוסק עם קפה ותה, שבלעדיהם מועדון ההליכה לא צועד. את כל זה הספקנו לפני שהתחיל הגשם.
בסוף השבוע סחבתי את איה ואיתמר לראות את היופי הזה שוב, והפעם, מכיוון שסוף סוף היה יום יפה, הגיעו לשם אלפי אנשים. כולם הצטלמו וישבו וטיילו בין העצים הפורחים, וגדשו את הנשיונל מול, שתמיד נדמה שפרושה מעליו תקרה אקוסטית ענקית: כמה שהוא מלא באנשים, אף פעם לא רועש שם. איה ואיתמר נכנסו לסדנה לציור מנגה בגלרייה לאמנות אסייתית, ואני יצאתי לגינה שמאחורי הסמיתסוניאן, שהיתה מלאה בעצים ורודים וצבעונים צהובים.
יופי כזה, מעשה ידי אדם עם קצת עזרה מהטבע, או בעצם להפך, חביב עלי מאוד, ובוושינגטון יש ממנו בשפע.
הפסטיבל ממשיך גם השבוע, כך שגם חגי, שלא היה פה שבועיים, אולי יספיק להנות ממנו, אם הסערות לא יעיפו את כל הפרחים מהעצים.
את המילים של מיכה שטרית אני מקדישה ליום ההולדת של שוקי, שהיה צריך להיות היום בן 55.
של מי האדמה, האויר והים?
של מי העולם?
של מי הזהב והיהלומים?
למה התן מיילל בכרמים?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?
את המילים של מיכה שטרית אני מקדישה ליום ההולדת של שוקי, שהיה צריך להיות היום בן 55.
של מי האדמה, האויר והים?
של מי העולם?
של מי הזהב והיהלומים?
למה התן מיילל בכרמים?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?
