שבועיים בקוסטה ריקה: רשמי מסע משפחתי

שבועיים טיול ביחד הם בכלל לא דבר מובן מאליו בשבילנו, משפחה הכוללת בת 13 שטוענת שאנחנו משעממים ומעצבנים, בן 11 שמתלהב מהכל ואוהב לשגע פילים, אבא שחולם על הרי געש וג'ונגלים ואמא שחולמת על אירופה הקלאסית בחמישה ימים. ובכל זאת יצאנו, לאחר שבועות של מחקר ותכנון של חגי, לטיול משפחתי וחזרנו שמחים, כמעט טובי לב ואפילו טיפה מגובשים.




בסן חוזה, הבירה, נחתנו בשעת ערב מאוחרת, יצאנו במהירות מפתיעה מנמל התעופה המצוחצח, ובחוץ חיכה לנו ג'ורג' מאלגריה בד-אנד-ברקפסט www.alegriabandb.com, ברעמת שיער לבן מתנפנפת וכובע ספארי לבן. תוך עשר דקות נסיעה עם נהגת השודים החמודה פילאר (שהיתה מאושרת לשמוע שאנו ישראלים) הגענו לצימר היפה של ג'ורג', בו בילינו שני לילות ופונקנו בארוחות בוקר מושקעות. את הטיול התחלנו השכם בהר הגעש פואז. בחוץ חיכה לנו הנוף הטרופי: ירוק עשיר, שופע, נדיב. לפואז יש שני לועות כבויים, ואפשר לנסוע עד ראשו, ולטייל שם במסלול קצר. הרגשנו בני מזל כשהעננים המכסים את הלועות התפזרו וחשפו את האגמים הקטנים שבתוכם.

עושים פוזות בפואז

בצהרים התוודענו לגשם הטרופי: מבול חזק וארוך ליווה אותנו במשך כשעתיים, אותן ניצלנו לארוחת צהרים ונסיעה בדרך משובשת ליעד הבא: גני לה פז.
המקום הוא שמורת טבע פרטית מתוחמת ומטופחת, הכוללת שביל יפהפה ובו מפלים מרהיבים, שמעלים על הדעת רפרטואר שלם של פרסומות למשקאות ותמרוקים בריח טרופי או סרטי הרפתקאות רומנטיים. יש שם גם גני פרחים, תצוגות של פרפרים, חרקים, ציפורים, קופים וטורפים, חווה קטנה, מסעדה ומלון. הצטערנו שהגענו שעתיים לפני הסגירה.

את הימים הבאים בילינו באיזור הר הגעש ארנל, הר געש חרוטי קלאסי, שעד לפני כחצי שנה עורר התפעלות בפרצי הלבה הקטנים והלוהטים שלו. כרגע ההר רדום, אבל אפשר להבחין באד לבן שעולה ממנו. רוב הזמן הארנל מכוסה בשמיכת עננים לבנה, ומדי פעם הוא מופיע פתאום כמו איזה סלבריטי שהסיר את משקפי השמש השחורים שלו. כולם שולפים מיד מצלמות כאילו היו פפראצי שהבחינו בבר רפאלי, וממהרים לצלם לפני שהפרימדונה ייעלם שוב מאחורי הצעיף הלבן שלו.

משפע המלונות בסביבה בחרנו במקום קצת מרוחק (לחובבי הנהיגה האתגרית): ליבז אנד ליזארדז leavesandlizards.com , שנמצא בלב אזור חקלאי. בבקתה היפה ורחבת הידיים שלנו, שבה מטבח מצוייד היטב, היו שתי מרפסות: הקדמית צופה לארנל והאחורית אל סבך קסום של פרחים טרופיים ויונקי דבש. המרפסות עם הערסלים, הכורסאות וההר שהתגלה פתאום במלואו, עשו חשק להאיט את הקצב ופשוט להנות מהיופי של המקום, לקרוא, לצלם, לצייר ולהביט בנוף הנפלא.

רואים את הארנל מהמרפסת (כן, את כל הצילומים צילם חגי)

לאיזון השקט והפרטיות, נהנינו מארוחות הבוקר של ליבז אנד ליזארד, שנערכות בחדר אוכל מקסים ופתוח אל הנוף, והאוירה בהן מאוד חברותית: בעלי המקום מסתובבים בין האורחים עם שני הכלבים והתוכית המדברת שלהם, ובין השולחנות הוחלפו פיסות מידע, מסלולי טיול ותכניות. משכימי הקום בינינו ניצלו את סיורי הבוקר שנערכים שם עם שחר, ואיתמר היה מאושר להצטרף לעובדי המקום לחליבת פרות ולאיסוף ביצים.

חליבת בוקר וארוחת בוקר בליבז אנד ליזארדז

 חשוב לציין שהקירבה לטבע כרוכה במפגש בלתי אמצעי עם זוחלים וחרקים שונים, לא תמיד בזמן ובמקום שמצפים להם: כשהחלטנו לאכול ארוחת ערב על המרפסת הנהדרת שלנו, גילינו שם נחש קטן. חגי גירש אותו, אבל אחרי חצי שעה הופיע נחש דומה, הפעם בתוך הבקתה. הנחש סירב להתפנות החוצה וחטף מחבת בראש. למרות שהוא ניסה להכיש את המחבת, הוא היה כנראה לא ארסי.

איזור הארנל מציע שלל פעילויות בתשלום (נכבד). על מרחצאות אקו טרמלס, בהם בילינו ערב יקר, היינו מוותרים בדיעבד: האתר הוא כמו ג'קוזי גדול וחם מדי בחיק הטבע, ואין לו הרבה מה להציע לילדים והוריהם. יצאנו לחצי יום מלהיב של קניונינג עם חברת דסאפיו desafiocostarica.com. מדובר בטיול בקניון יפה, כולל סנפלינג ב-3 מפלים, ששניים מהם ממש  ג ב ו ה י ם, בלוויית צוות של מדריכים חמודים שמדברים אנגלית מצויינת ("למדנו מהטלויזיה") ודואגים שכולם ייצאו מהטיול ספוגים במים ומבסוטים. אגב, למרות שלא פגשנו כמעט ישראלים במהלך הביקור שלנו, רבים מהמדריכים שמחו לחלוק איתנו את אוצר המילים שלהם בעברית, מ"קוף חמוד" ועד "יאללה" ו"סבבה".

כל נסיון למצוא טיולי יום עצמאיים, ללא הדרכה, גרר מבטים מודאגים ואזהרות רבות ("זו העונה הרטובה, יש שם נחשים ארסיים, חייבים לקחת מדריך"). למרות הכל יצאנו לטיול בהר הסרו צ'אטו, שהוא הר געש כבוי ממש ליד הארנל. ההליכה היא לא לבטלנים: שעתיים- שלוש של עלייה תלולה עד לראש ההר, ירידה קצרה ותלולה עוד יותר לאגם שבתוך לוע ההר, רחצה קרירה ונעימה, ואז חזרה. המסלול דווקא ברור ומתוחזק היטב (על ידי המלון הסמוך שגם גובה דמי כניסה) וחלקו שבתוך היער רצוף במדרגות עץ. הילדים הלכו הכל כמו גדולים, אחד מהם (שלא נזכיר את שמו) נעול בקרוקס לאחר ששכח להביא נעליים. בדרך חזרה תפס אותנו גשם שוטף וחזרנו רטובים ומבוצבצים למרות הפונצ'ואים והמטריות ששלפנו. בדרך חלפו על פנינו מטיילים רבים נוספים שלא נבהלו מהגשם ומהאזהרות, כולל נער בן 17 שטיפס הכל בכפכפים.

איתמר בלוע הסרו-צ'אטו / איה ואני בדרך לשם / קפיצת טרזן לבריכה הכחולה

היום הכי מהנה היה היום שלא עלה לנו כלום (שזה כבר סיבה לשמחה גדולה לליבנו הישראלי - סוף סוף לא יצאנו פראיירים!). בחור אמריקאי שלח אותנו לבריכה טבעית שנמצאת "מתחת לגשר השלישי ביציאה מלה פורטונה לכיוון סן רמון". יש שם מפל קטן, סלעים לקפיצה וחבל שתלוי על עץ ומאפשר קפיצות טרזן ישר לתוך המים. התקשינו להפרד מהמקום, אבל ההמשך היה לא פחות מוצלח: ממש ליד מרחצאות טבקון היוקרתיים ניתן לחנות ולרדת לרחוץ בפלג של מים חמים. יש שם גם פלג קטן יותר של מים קרים, כך שאפשר לערבב ולבחור את הטמפרטורה הרצויה, והכי כיף היה כשתוך כדי רביצה במים החמימים התחיל לרדת עלינו גשם.

 בהמשך הטיול ישנו לילה בבד אנד ברקפסט ניקולס שליד אגם ארנל, משם שלחו אותנו לרכיבה על סוסים עם הקטור, קאובוי אמיתי, שאינו מדבר מילה אנגלית. מזל שחגי רכב פעם על סוס ויודע קצת ספרדית, כי הקטור הקשוח פשוט הושיב אותנו על הסוסים ופנה לרכב לאגם ללא הסברים נוספים כמו - איך מתחילים? איך עוצרים? איפה מחזיקים? מומלץ לבעלי נסיון ודוברי ספרדית בלבד.

איה: קאובואית טבעית

החלק הבא של הטיול היה במרומי ההרים, שם נמצא יער העננים של מונטה ורדה. תושבי המקום מעדיפים לשמר את האוירה המיוחדת והאויר שלהם, ולכן הם מונעים סלילת כבישים למקום, ויש לנסוע לשם בדרכי עפר. ביער העננים יש עצים שגובהם עוצר נשימה ומגוון צמחים ומטפסים. האקלים ההררי נעים ושתי העיירות הקטנות: מונטה וורדה וסנטה אלנה מושכות תרמילאים ואוהבי טבע. פתחנו בטיול לילה מודרך בשמורת מונטה ורדה. ההתחלה היתה מבטיחה: לאור פנסים חזינו בנחש ירוק וארסי כרוך על עץ בכניסה לבית הקפה הסמוך לשמורה, אחר כך ראינו עכביש טרנטולה גדול, שעיר ומפחיד בתוך מעקה אבן בכניסה לשמורה ומעליו קפצה קרפדת ענק וצפרדעים זעירות נצמדו לעלים גדולים. ההמשך בתוך השמורה היה טריוויאלי יותר וכלל בעיקר חרקים שונים.

ברררר טרנטולה.... אמאלה נחש!

כשחזרנו לשמורה המפורסמת ביום, גילינו שללא מדריך קשה לראות בה חיות (מלבד הנחש שהוא אורח קבוע ליד בית הקפה), ובכלל היא עושה רושם די ריקה: מהבית שלנו ברחובות אפשר לשמוע יותר צפורים. המצב נראה קצת יותר טוב בשמורת סנטה אלנה הקרובה. בימים הבאים הסתובבנו ביערות השונים בסביבה, בבוקר, בלילה, בסיור גשרים תלויים וכמובן ב"קנופי טור" -מסלול אומגה שבו גולשים בעזרת רתמה על כבלים הפרושים מעל לצמרות העצים. נראה מפחיד בהתחלה, אבל כשמתרגלים זה ממש כיף! לראשונה בחיי נהיה לי חשק להיות פרפר או ציפור, אחרי שטעמתי איך זה לעוף שם בגובה הצמרות! הילדים גלשו רוב הזמן צמודים למדריך, ורק במסלולים הקצרים נתנו להם סוף סוף לטוס לבד, לשמחתם. כשרואים כמה חברות פרשו את הכבלים שלהן ביער העננים מבינים למה החיות מעדיפות ללכת למקומות אחרים, ממש כמו הציפורים של מעגן מיכאל שכבר מזמן עברו לבריכות של מעין צבי. אנחנו גלשנו עם חברת סלבטורה במסלול של 14 אומגות שבסופו קפיצת טרזן לאמיצים בלבד.

כדי לגוון קצת את טיולי היער, יצאנו לסיור קפה מעניין של קואופ מונטה ורדה. רכב עם מדריך לקח אותנו לעמק סאן לואיס, ושם סיירנו במשק הקטן של חואן, שהזכיר לנו רכז מטעים מהקיבוץ. צנוע, ידען, בסנדלים, חואן הראה לנו את שיחי הקפה המטופחים שלו, שגדלים יחד עם בננות, לימונים וגויאבות, ולבסוף כיבד אותנו בהמון קפה ובלחם תירס נהדר על מרפסת הבקתה שלו. משם חזרנו למעלה לאתר של הקואופרטיב בו קולים ואורזים את הקפה. במקום פועל גם בית קפה קטן עם חנות, ומשם גם מארגנים את הסיורים. בטח שקנינו קפה, אנחנו בעד הקואופרטיב!

במונטה ורדה ישנו במריפוסה בד אנד ברקפסט, מקום פשוט, נקי ולא יקר, עם בעל בית נחמד, ובלי נוף או יופי ראויים לציון.

אחרי 4 ימים הגיע הזמן לרדת מההרים אל החוף. כבר בדרך מרגישים את השינוי באוירה ובאקלים שנעשה חם ולח. עצרנו בגשר טרקולס, המפורסם בתנינים הגועליים שרובצים תחתיו:

למי בדיוק קראת גועלי?

ואחרי כ-4 שעות נסיעה הגענו למנואל אנטוניו שלחוף האוקיינוס השקט. התמקמנו במלון פלאזה יארה, שבחזיתו הוא בית משרדים וגלריה, וחדריו הגדולים פונים ליער.
יצאנו לארוחה על הרכס מול השקיעה ובסיוע שייקים ומרגריטות נכנסנו לאוירת הפורה וידה (חיים טהורים, או סבבה בקוסטה ריקנית) השורה על המקום. אגב, השמש זרחה כל יום בסביבות חמש, ושקעה במהירות בשש. בשמונה בערב כבר היה נדמה שאמצע הלילה.
בבוקר ראינו ממרפסת המלון להקה שלמה של קופים שקפצה מולנו וגם איגואנת דרקון גדולה שישבה על אחת הצמרות. לבשנו בגדי ים ונסענו לשמורת מנואל אנטוניו.

החוף בתוך שמורת מנואל אנטוניו

כבר בחנייה התנפלו עלינו מדריכי תיירים עם משקפות על תלת רגל והציעו את שירותיהם. זה קצת מבלבל, כי רוב האתרים בהם ביקרנו שייכים לגופים פרטיים, וקשה למצוא מקום רשמי שייתן מידע, מפות ומסלולים. מנואל אנטוניו הוא פארק לאומי, אבל המדריכים הם מטעם עצמם, למרות חולצות הפקחים שכולם לובשים. ההליכה עם מדריך היא חויה שהופכת את השמורה לגן חיות ממש. המדריכים הם מומחים במציאת חיות בתוך הסבך, כל דקה או שתיים הם מעמידים את המשקפת הטלסקופית שלהם, מכוונים בזריזות ומראים לטאה, עטלף, סרטן או ציפור שהיו מוסווים לגמרי בתוך הצמחייה. כשמתקרבים לחוף כבר אפשר לראות קופים, איגואנות, עצלנים ואפילו תנין קיימן קטן גם בלי עזרה.

אחרי שעתיים של חיות נפרדנו מהמדריך ונשארנו על החוף שבתוך השמורה להתרחץ. המים מלאים בחול ועלים מהעצים, אבל הילדים היו מאושרים. החוף באמת יפהפה, עם סלעים גדולים וזקופים בתוך המים ועצים שיורדים עד הים. המשכנו ללכת גם לחוף הקטן השני ולחלקים נוספים בשמורה הקטנה, אם כי בלחות ששוררת שם אולי היה עדיף להסתפק בסיור בוקר ולהנות בים במקום להזיע בין העצים.

 

למחרת נסענו באוטובוס לחוף הציבורי וישר נתקלנו בפדרו, מדריך הגלישה החתיך. פדרו והחבר שלו (שאיה טוענת שהוא עוד יותר חתיך) לימדו את הילדים גלישה, קצת על החוף והרבה בין הגלים. אחרי שעה וחצי נגמר השיעור והגלשנים נשארו ברשותנו לעוד שעה.

איה ופדרו על הגלשנים

היינו נשארים כל היום, אבל אחה"צ נרשמנו לשייט. פנטזתי על יאכטה עם משקאות ורודים, ובמקום זה נלקחנו עם עוד שתי משפחות אמריקאיות נחמדות לסירה קטנה בת 11 מושבים, ויצאנו לשיט בין צמחי המנגרובים הענקיים. זו דרך מרעננת לראות עוד חיות ונופים למי שכבר התעייף מההליכה ביער, והמדריך פאבלו היה ממש מקסים, נתן הסברים באנגלית שוטפת ומצא לנו נחשי בואה, חיות יער וכמובן: קופים. אחרי שעה של חיפושים הקופים הגיעו, צרחו עלינו ולבסוף טיפסו על הסירה, עשו תעלולים והחליקו כיפים עם הילדים. השיט, כמו הרבה מהפעילויות המאורגנות, הסתיים בארוחת קסאדו מסורתית: צלחת עם אורז, שעועית, דגים או בשר, סלט, ירקות ובננה מטוגנת. טעים ומזין.

במלון פלאזה יארה, בחדרנו המבריק שבקומה השניה, היינו בטוחים שלא יגיעו אלינו חיות לא קרואות, אלא שנראה שמי שרוצה מרפסת צופה לג'ונגל צריך להתכונן להפתעות: באמצע הלילה נתקלתי בעקרב בשירותים! זרקתי עליו נעל, ברחתי מהר וקראתי לחגי. העקרב המסכן ניסה להתחבא, התגלה וחוסל. חיות זה מקסים, אבל מבחינתי כל אחד צריך לדעת את מקומו.

את היום האחרון שלנו הקדשנו לשמורת קרארה, בה ניתן לראות את תוכיי המקאו הצבעוניים. גם שם שכרנו מדריך, שהבטיח למצוא לנו מקאו. בוססנו שעתיים בשמורה הביצתית, שהיתה די ריקה מאנשים ומלאה יתושים, ראינו שני תנינים תינוקות משתזפים, עוד קופים וצפרדע אחת צבעונית ארסית, אבל את המקאו רק שמענו חולף מעלינו. לבסוף נסענו עם המדריך לחוף, ולאחר כמה נסיונות מצאנו: 4 תוכיים אדומי נוצה ישבו על עץ גבוה ועשו רעש.

בשבילכם בוססנו שעות בבוץ?

 המקאו צולמו מכל הזויות ואנו יכולנו לחזור בשקט לג'ורג' ולצימר הנעים שלו מהתחלת הטיול. ג'ורג' התלווה אלינו לארוחת ערב נחמדה, ובחמש בבוקר הסיע אותנו לשדה התעופה.

ריצ'מונד והזמן המתקצר

בסוף השבוע נסענו לריצ'מונד. הרשימה של הדברים שעוד לא עשינו פה ארוכה, והזמן הולך ומתקצר. חמושה באמביציה אני מסתערת על עוד ועוד אתרי חובה, שרק לא יגידו לי אחר כך: מה, לא היית בריצ'מונד? ובארלינגטון? ובמוזיאון החדשות? ובספריית הקונגרס?

אז נסענו לריצ'מונד, בירת הדרום הנוסטלגית, רק שעה וחצי נסיעה מוושינגטון, בירתם של הצפוניים. התחלנו בבית הלבן של הקונפדרציה. הוא לא באמת לבן, הבית, אבל ב-4 השנים של מלחמת האזרחים הוא היה מקום מגוריו של נשיא הדרום, ג'פרסון דייויס ומשפחתו. הבית די קטן, אפרפר, וצמוד אליו מוזיאון צנוע. בכניסה קיבל אותנו איש לא צעיר במדי צבא הדרום, ופרש לפנינו את כל הציוד שלו: רובה עתיק, מימיה, תנ"ך, ואפילו טבק וקצת בשר מיובש. הוא היה משכנע למדי, בעיקר כשסיפר איך בלילה הוא וחבריו מתגנבים אל החיילים היאנקים, להחליף את הטבק תמורת קצת אוכל.

החלק המעניין במוזיאון היה הסיור המודרך בביתו של דייויס. מדריך רך קול הוביל אותנו לתוך חיי היום יום בבית הנשיא, ששוחזר ושופץ לפני כמאה שנה. דייויס עצמו דומה בדיוקנאות בצורה חשודה ללינקולן. אותן עצמות לחיים ופה נחוש, אותו סנטר.

 האם דיויס הוא אחיו היפה של לינקולן, או שזו מניפולציה של יועצי התדמית שלו?

 ראינו טרקלינים מרוהטים במיטב הטעם הזוועתי של התקופה, מלאי סלוסולים וזהבים ופסלונים, והכל בכוונה מזוייף, כמו ציורי הקיר במצדה: כאילו שיש, כאילו ברונזה, כאילו גילופי עץ. ראינו ראי גדול עליו היו העלמות חורטות בטבעות האירוסין שלהן - דרך מקובלת להוכיח לכולם שהיהלום שקיבלו הוא אמיתי, ראינו את חדר הילדים העגמומי של ילדיו הקטנים והפרועים של הנשיא, שמלבד אחת איש מהם לא האריך ימים. לא ראינו בבית מטבח. המטבח היה באגף מחוץ לבית, ונעלם יחד עם העבדים שתפעלו אותו עד סוף המלחמה, כשכבר לא היה כמעט אוכל.

איך חיים עם עבדים? איך מצדיקים כזה דבר? כשקוראים את "חלף עם הרוח" קצת מבינים איך הדרומיים סיפרו את זה לעצמם, במוזיאונים לא ממש מתעסקים עם הנושא הלא נעים הזה והתפיסות שעמדו מאחוריו. אני מניחה שזה לא שונה בהרבה ממנהל בנק שמפטר עובדים כשהוא והבנק מרויחים מליונים, או מבעלים של מפעל מזון ענק שמשלמים לעובדים שלהם שכר מינימום שאי אפשר לחיות ממנו. את הכל אפשר להצדיק.
דייויס ברח מהבית הלבן האפור שלו כשהגיע צבא הצפון, וסימן את סיומה הקרוב של המלחמה הזאת, שמספר ההרוגים בה בלתי מתקבל על הדעת, יותר ממספר ההרוגים של ארה"ב במלחמת העולם השניה.

יומיים אחר כך ביקרתי שוב באתר הזיכרון ללינקולן. אולי היו למלחמה סיבות כלכליות ופוליטיות, אבל בעיני מרגש לקרוא את הנאומים שלו הכתובים על קירות האנדרטה, ומדברים על בני האדם שנבראו שווים, על ממשלת העם, ועל השאלה איך יכול אדם להוציא את לחמו מזיעת אפיו של אדם אחר.
גם הנאומים באנדרטה של ג'פרסון, אגב, מרגשים, למרות שהבן אדם העסיק המוני עבדים ואף הוליד כמה כאלה.

אחרי כל ההסטוריה הזאת, ירדנו אל נהר הג'יימס שם התקיים פסטיבל ספורט ומוסיקה.

גולת הכותרת היתה "כלבים מעופפים": על מקפצה נמוכה המובילה לבריכה לא גדולה התייצבו בזה אחר זה כלבים מכל הסוגים, ולקול תשואות הקהל קפצו למים בעקבות פריזבי או צעצוע שזרקו להם בעליהם. רובם רצו וקפצו בנאמנות, אבל חלק רצו רצו עד קצה המקפצה ואז התחרטו, וחלק בכלל ויתרו באמצע ונדחפו על ידי הבעלים המאוכזבים למים.

חלק קופצים בהתלהבות, וחלק לא כל כך

 היה מאוד מצחיק, ונראה שרוב הכלבים נהנו מהטבילה ומההזדמנות להשוויץ בכישורי הציד שלהם.  זה נראה לי רעיון שממש שווה לייבא לארץ, אולי במקום תחרויות הכלבים הרגילות עם האג'נדה הטיפה'לה נאצית שלהן.

חזינו גם בנערות מטפסות כמו עכבישים על מסלול טיפוס מטורף לגמרי בהתעלמות מוחלטת מכח המשיכה וברוכבי אופניים מבצעים סאלטות,

הצילומים באדיבות חגי

ולסיום נסענו קצת דרך אזור המוזיאונים של ריצ'מונד, והבנו שבכלל עוד לא היינו ממש בעיר.

אז לסמן או לא לסמן וי על ריצ'מונד?

איך האביב יודע שהגיע הזמן?

האביב מגיע הנה בצעדים קטנים. לא כמו עמיתו הישראלי שמתנפל בכל הכח עם כל הצבעים והריחות שלו לפני שהוא נעלם לתוך איזה חמסין. כבר אפריל וחצי מהעצים עוד עומדים להם ערומים, משל היו חבורת הלן תומסים אפורים וזועפים, נובחים "גו הום" ומסרבים להתלבש בקצת ירוק או ורוד. בעיני הם ממש עושים לי דווקא. סביב המרכז היהודי עומדת חבורה שלמה כזאת ומתעלמת בהפגנתיות מזה שהחורף המדכא נגמר.

מזל שהדובדבנים של וושינגטון, שניתנו במתנה מיפן לפני כמעט מאה שנה, פורחים בדיוק בזמן לכבוד הפסטיבל השנתי שלהם.

איה ואני ראינו אותם לראשונה כשהגענו לאירוע למען יפן, יומיים לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל. היה ערב קר ורק מעט אנשים באו לטקס ולצעדה שבעקבותיו. ראינו עצים בודדים פורחים בורוד, ואיה אמרה - שקדיה זה יותר יפה. בדקנו - לדובדבנים המפורסמים אין בכלל ריח. 
עזבנו את הנאומים וצעדנו לטיידל בייסין - אגן המים סביבו נטועים העצים, ואז התגלה לעינינו מראה מאות העצים הפורחים מעל המים - יפים כמו גן עדן של פרפרים לבנים או קונפטי, יפים כמו ציור של בוטיצ'לי. זוג אמיץ אחד ערך פיקניק בקור, מתחת לעצים הכי רומנטיים בעולם, והערב היורד צבע הכל בגווני שקיעה יפהפיים.

בשבוע שלאחר מכן הגעתי לדובדבנים עם בנות מועדון ההליכה הצרפתי (שהן סיפור בפני עצמו) במזג אויר סגרירי, ולמרבה ההפתעה העצים הורודים הפכו לבנים לגמרי. הקפנו את כל האגם עם האנדרטאות שסביבו: ג'פרסון, רוזוולט ובקרוב גם מרטין לותר קינג. הצטלמנו ואפילו מצאנו קיוסק עם קפה ותה, שבלעדיהם מועדון ההליכה לא צועד. את כל זה הספקנו לפני שהתחיל הגשם.

בסוף השבוע סחבתי את איה ואיתמר לראות את היופי הזה שוב, והפעם, מכיוון שסוף סוף היה יום יפה, הגיעו לשם אלפי אנשים. כולם הצטלמו וישבו וטיילו בין העצים הפורחים, וגדשו את הנשיונל מול, שתמיד נדמה שפרושה מעליו תקרה אקוסטית ענקית: כמה שהוא מלא באנשים, אף פעם לא רועש שם. איה ואיתמר נכנסו לסדנה לציור מנגה בגלרייה לאמנות אסייתית, ואני יצאתי לגינה שמאחורי הסמיתסוניאן, שהיתה מלאה בעצים ורודים וצבעונים צהובים.

יופי כזה, מעשה ידי אדם עם קצת עזרה מהטבע, או בעצם להפך, חביב עלי מאוד, ובוושינגטון יש ממנו בשפע.

הפסטיבל ממשיך גם השבוע, כך שגם חגי, שלא היה פה שבועיים, אולי יספיק להנות ממנו, אם הסערות לא יעיפו את כל הפרחים מהעצים.

את המילים של מיכה שטרית אני מקדישה ליום ההולדת של שוקי, שהיה צריך להיות היום בן 55.

של מי האדמה, האויר והים?
של מי העולם?
של מי הזהב והיהלומים?
למה התן מיילל בכרמים?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?

רנדי ניומן

אתמול גיליתי שיש הופעה של רנדי ניומן (באולם סטרטמור הנפלא) ולהפתעתי היו עדיין כרטיסים (בדרך כלל אני מגלה דברים כאלה כשכולם אזלו או בכלל אחרי ההופעה)!
היה מעולה!
לבד על הבמה הענקית עם פסנתר כנף, הקול האישי של ניומן מילא את האולם, גם כשהוא שר את השירים המצחיקים שלו, וגם כשהוא דיבר והעיר הערות על כל שיר. שיא המופע: רנדי, המתקרב לגיל 70, שר "אני מת אבל אני לא יודע את זה" וכל הקהל (הגריאטרי רובו ככולו) עונה לו "הוא מת, הוא מת".
אני עדיין לא מבינה את השיר המעליב למדי על האנשים הנמוכים, אבל בכל מקרה ניומן מקפיד לבלבל בשירים שלו שחלק מהם נשמעים כמו סיפורים לא גמורים. כשהם לא ציניים הוא דואג לפזר קצת ארס: את השיר הזה כתבתי לאשתי הראשונה כשהייתי נשוי לשניה הוא מיידע אותנו לפני השיר צובט הלב I miss you .
http://www.youtube.com/watch?v=Ow9mnmr5KP0
למרות האוסקר הוא ממשיך לרדת על עצמו בכיף:
"הכל כבר נאמר, כל השירים שלי נשמעים אותו הדבר, התקליט החדש הוא כמו הקודם, רק פחות טוב"
כמה מרענן

דיסני וושינגטון

חגי צילם תמונות יפות בטיול לפלורידה. כמו אלו למשל

מי שלא חבר שלו בפייסבוק יכול לראות כמה שבחרתי כאן
http://picasaweb.google.com/galialerech/Florida



אני נשלחתי השבוע למשימה בוושינגטון.
לא להגן על המולדת או לסדר את העניינים בין ביבי לאובמה, אלא לעצב ניוזלטר (מידעון? עיתון?) של חברה גדולה.
    לקח לי קצת זמן להבין מה החברה עושה (אספקת נתונים על נדל"ן), מה שבטוח הם עושים זה כסף.
משרדי ההנהלה המרווחים חולשים על בניין שלם, לא רחוק מבניין הוושינגטון פוסט(!). מעלית לקחה אותי לקומה 8, אליה ניתן להכנס רק עם כרטיס מגנטי (משימה חשאית או לא?) שם קידמו אותי רצפות משובצות בנצנצים דמויי יהלומים, מטבח רחב ידיים, מצוייד במכונות עם 9 טעמי קפה, תה ושוקו. מדי בוקר עורמים שם בתוך קערת קרח מוארת מלמטה (באמת!) גביעי יוגורט, שקיות גזר, וגם חטיפי בריאות ופירות לרווחת העובדים. צלונים נפתחים ונסגרים מעצמם לאורך קירות הזכוכית בהתאם לשעה וזוית השמש. מסכי מקינטוש ופיסי ענקיים חיכו לי בעמדת העבודה.
    הגעתי בשבוע בו כולם היו עמוסים בהכנות לכינוס גדול, והמנהל הקריאיטיבי בדיוק הודיע על עזיבה, כך שאיש לא הטריד אותי ועבדתי לי בכיף, כשכל ההחלטות העיצוביות הן שליD:<.
ובינתיים וושינגטון מסביב. עיר מרתקת.
כל בוקר נסעתי עם עוד המון אנשים במטרו:

 ואז צעדתי לאורך רחוב L כשמהרחובות המקבילים נשקפים אלי פסלי פרשים וקתדרלות מרהיבות. העיר הזו, שתוכננה לפני מאתיים שנה, כשעוד נסעו בכרכרות, בנויה בפרופורציות כל כך נעימות להליכה ברגל.

    בשמונה בתי הקפה כבר מלאים אנשים ששקועים בשיחות ערות או בעבודה. כשנכנסתי לאחד כזה תפסתי בחצי אוזן שיחה עם המילים אובמה, אירן, ישראל, הבית הלבן.

כל כך שונה פה מכל מקום אחר באמריקה.

 השדרות הרחבות והרחובות נפגשים באינספור כיכרות יפות עם עצים ופסלים. בנייני המשרדים בני לא יותר מ14-15 קומות, והכל רחוץ, מצוחצח ומטופח. שום דבר לא מתקלף, שום דבר לא מתפורר.
מפה האימפריה האמריקאית נראית בשיאה, בלי שום סימן לדימדומים.

ג'ורג'טאון

כל המשפחה נסעה לפלורידה, ואני נשארתי מאחור. התרוץ: הרבה עבודה, ובאמת שלחו לי עבודה מהארץ כל השבוע, וגם הסוכנות מוושינגטון שלחה אותי למשרדים מפוארים בעיר לעזור עם איזה פרוייקט עיצוב.
מצד אחד הפסדתי ימים ארוכים של נסיעה באוטו עם שני ילדים שאוהבים לריב ושני הורים ש... נו... גם כן. מצד שני את ההתלהבות של איתמר מדיסניוורלד שמעתי רק בטלפון ולא ראיתי בעיניים.
בינתיים ניצלתי את הזמן לנסוע עוד פעם לג'ורג'טאון, שאפשר אולי באיזושהי השאלה לומר שהיא נוה צדק של וושינגטון: יותר עתיקה משאר העיר, ציורית ויפהפיה. הבתים נראים כמו אריזות מתנה שעיצב מעצב עם טעם ממש טוב.

יש חנויות מעניינות, ואוניברסיטה עם מגדלי אבן אגדיים, ושפת נהר, בקיצור, מקום מושלם. לא פלא שג'ק וג'קי, הזוג המלכותי, גרו פה בכמה בתים.
הרחובות מלאים תיירים, יש פה נשים לבושות נהדר, כולן במגפיים עד הברך, במעילים הנכונים ובסקיני או טייטס. בקיץ כולן נראו כאילו הן מתל אביב - במכנסיים קצרים וכפכפי אצבע, ולפי הרגלים השריריות כולן ספורטאיות. או שאמריקה לקחה את עצמה בידיים בשמונה שנים שלא היינו כאן, או שכל האנשים הענקיים נשארו במידווסט.

 בחנות נהדרת לניירות, תגלית מזעזעת -יום אחרי חג המולד הזיזו את כל הקישוטים והברכות לפינה אחורית, ו-אין גבול- עוד לא החלפנו שנה וכבר מילאו את החזית בסחורה לוולנטיינז, שיגיע עוד חודש וחצי.

הכי עצוב זה ספרים שעבר זמנם, תקועים בכוננית נידחת. עיון קצר מגלה שם ספרים שכנראה היו מיותרים גם כשהיו חדשים: מישהי כתבה ספר שלם של משפטי עידוד לאשה המזדקנת בטיפוגרפיה עליזה, ולידו ספר מלא כרטיסיות בהן אפשר לקטלג חברים לפי תחביבים, תאריכי יום הולדת, ועוד. אני קניתי יומן לשנה החדשה (עכשיו בחצי המחיר).

שנה טובה!

כל פעם שאני רואה את ניו יורק הלב שלי רוקד ריקוד קטן

הכותרת היא ציטוט מ"צרבת" של נורה אפרון
בשבוע שעבר נסעתי לניו יורק. התכנית: לחגוג יום הולדת עם יסמין, שנולדה איתי באותו יום לפני המון שנים, בבית יולדות הלל יפה בחדרה.
אני לוקחת מטרו, ממנו עולה על אוטובוס, תופסת כיסא ליד החלון ומתמלאת שמחה: יש לי עכשיו 4 שעות להתבונן דרך חלון ענק בעולם, שהבוקר הוא מושלג כמו קצפת. יש לי מושב מוגבה ונקודת תצפית נהדרת, ול4 שעות אני מסירה מעצמי את האחריות ומעבירה אותה לנהג. מחלון האוטובוס מתגלה ארץ לא נודעת, הפרוורים נראים כמו כפרים קפואים, החורשות כמו יערות אחרי סערה, הנהרות לכודים בקרח. הדיבוק של המקומיים לקשט בעונה הזאת הכל בסרטים ונורות קטנות ונצנוצים נראה פתאום מאמץ אנושי מכמיר לב נגד כל החורף הזה.
ניו יורק. רונן עובד ממש במרכז העולם, והוא לוקח אותי לארוחת צהריים כיפית במסעדה קוריאנית קטנטנה. משם אני ממשיכה לבריאנט פארק.

בפארק יש דוכני מתנות ורחבת החלקה על הקרח, וכמו בעוד מקומות רבים בעיר- שולחנות וכסאות מתקפלים לרווחת העוברים והשבים ואלה שמחליטים לצייר. אני מתקשה להאמין שזו ניו יורק - איך לא גונבים את הכסאות? אבל הם שם, יחד עם שבילי אופניים באמצע ברודווי, ממש הזוי, וממש נהדר.

כדי להתחמם אני נכנסת למרכז הבינלאומי לצילום, ומוצאת שתי תערוכות נוגעות ללב: אחת ממלחמת האזרחים הספרדית - אוסף נגטיבים של רוברט קאפה ועוד צלמים - שצילמו את המלחמה שהתחילה מלאת אופטימיות. ההסברים מלמדים על מספר בלתי נתפס של הרוגים: 125 אלף בעיר אחת, 7000 בעיר אחרת, כמה שובר לב. תערוכה שניה מהמהפכה בקובה, כולל הצילום המפורסם של צ'ה גווארה היפה, תמונות של הוואנה הדקדנטית, וצילומים של קסטרו הצעיר, כבר אז עם זקן וסיגר. 

 צ'ה שותה מטה (אנדרה סנט ג'ורג' צילם)

רכבת מפן סטיישן לוקחת אותי ואת רונן אל יסמין  בניו ג'רסי. ארוחת ערב של יום שישי וערב בנות בבר המקומי.

למחרת אנחנו יוצאות באומץ אל הקור, לטיול יום הולדת בעיר (היום הולדת היה כבר לפני חודש, אבל שטויות). מתחילות בהיי ליין, שהוא פארק מקסים על מסילת רכבת עילית נטושה ליד ההדסון. הצמחים התייבשו מהקור, אבל ההליכה על המסילה התלויה מעל לרחובות עדיין שווה לגמרי, עם תצפיות לא צפויות על הנהר והעיר, כולל על זוג ערום שעושה הצגות לקהל המטיילים מחלון של בניין גבוה ממש מעל לירידה מהפארק. אני פוסלת את המסעדות המפוארות של הסביבה לטובת קפה ומאפה בשוק צ'לסי, שוק מקורה ומחומם, מלא אנשים וקישוטי חג מולד ממוחזרים. מכיוון שבילינו שעה לפחות בחנות אנתרופולוג'י המלאה דברים יפהפיים (לא קנינו כלום), אנחנו מוותרות על נסיעה למוזיאון ברוקלין הרחוק, ותופסות סבווי למוזיאון העיצוב שבכיכר קולומבוס, במרכז העיר. מוזיאון שמתפרש לגובה, על 6 קומות קטנות.

בקומה השישית עומדת אישה גבוהה ומכינה צלחות מצחיקות מדאס. יסמין מדובבת אותה בקלות הרגילה שלה והיא מספרת לנו שהיא מהולנד, ושבתי הספר לעיצוב בניו יורק נורא תכליתיים לדעתה (היא למדה בפראט), כי הסטודנטים חייבים לגמור ללמוד ולהתחיל מייד לעשות כסף כדי לכסות את שכר הלימוד האסטרונומי. בהולנד, היא אמרה, הסטודנטים יכולים לעשות דברים יותר נסיוניים וכיפיים.

סיימנו חגיגית בבית קפה בכיכר. בגלל שאני לא אוהבת קפה קיבלתי צ'אי לאטה - תה עם תבלינים וחלב מוקצף, ומאז זה מה שאני שותה בבית. 

מכאן נפרדנו - יסמין נסעה לניו ג'רסי ואני לבית של הגיס והגיסה באפר איסט סייד. אלכסנדר התינוק חמוד להפליא, ומתחיל לצרוח בזעם כל פעם שאני לוקחת אותו על הידיים. פעם הייתי ממש טובה עם תינוקות, נשבעת. איזה כיף ללכת לישון כשהסנטרל פארק בחלון! על הבוקר הפארק מלא במליון אנשים רצים. אסא ואלכסנדר ואני יוצאים לסיבוב קטן ברחובות. אני לובשת את הכובע שיסמין טענה שהוא כובע של סבתות, ובאמת, שכנה אחת שואלת בדבשיות אם אני הסבתא של אלכסנדר. הלוואי שהיא תתעורר באמצע הניתוח הפלסטי הבא שלה! להיות סבתא זה כיף לדעתי, אבל להיות אמא של אסא?

מוזיאון הגוגנהיים הוא במרחק הליכה, והוא מתברר כבחירה ממש טובה. למרות שם התערוכה - ניאו קלאסיציזם בין מלחמות העולם, זו תערוכה נהדרת, מלאה בפיקסואים יפים ולא כל כך מוכרים לי.

 קשה לצאת מהתערוכה, וכשאני כבר מנסה, המעלית מוציאה אותי ממש מול ציורים נפלאים של קנדינסקי.

בסוף אני מאחרת לארוחה עם הדודים.

הם נחמדים ומחכים לי במסעדה סינית רבע שעה בלי להזמין כלום. האוכל טעים, המלצריות קצת מפחידות, והשיחה מאוד נעימה. נראה שאמא שלי ואחותה ריטה גדלו בבתים נפרדים, כי אין שום קשר בין מה ששתיהן מספרות על ילדותן. "אמא שלי לא ידעה לבשל" קובעת ריטה (יש, אנחנו שושלת של נשים שלא יודעות לבשל!). אבל אמא אומרת שהיא היתה בלעבוסטע, אני מנסה. היא ידעה לאפות, ותפרה נהדר, מתרצה ריטה, אבל לבשל היא לא ידעה. נכון, אני מתלהבת, השטרודלים שהיא והדודות היו מכינות! שטרודלים? ריטה נראית כמתאמצת להזכר מה זה בכלל שטרודל. "והבית היה תמיד מלא אורחים", אני ממשיכה להעלות זכרונות מסבתי שמתה בניו יורק לפני שנולדתי. ריטה מקמטת את המצח ומוסרת את גירסתה: היא תמיד התעסקה בצרות של אחרים, היא הקדישה לזה המון זמן, כולם באו אליה עם הצרות שלהם. בשלב זה אני מחליטה שעל הסבא נדבר בפעם אחרת. מי יודע מה יתגלה על הסבא הבלונדיני הביישן.
אני נפרדת מריטה, ליאון ובת', וחוזרת לאוטובוס, שנוסע בחושך לוושינגטון.