בסוף השבוע נסענו לריצ'מונד. הרשימה של הדברים שעוד לא עשינו פה ארוכה, והזמן הולך ומתקצר. חמושה באמביציה אני מסתערת על עוד ועוד אתרי חובה, שרק לא יגידו לי אחר כך: מה, לא היית בריצ'מונד? ובארלינגטון? ובמוזיאון החדשות? ובספריית הקונגרס?
אז נסענו לריצ'מונד, בירת הדרום הנוסטלגית, רק שעה וחצי נסיעה מוושינגטון, בירתם של הצפוניים. התחלנו בבית הלבן של הקונפדרציה. הוא לא באמת לבן, הבית, אבל ב-4 השנים של מלחמת האזרחים הוא היה מקום מגוריו של נשיא הדרום, ג'פרסון דייויס ומשפחתו. הבית די קטן, אפרפר, וצמוד אליו מוזיאון צנוע. בכניסה קיבל אותנו איש לא צעיר במדי צבא הדרום, ופרש לפנינו את כל הציוד שלו: רובה עתיק, מימיה, תנ"ך, ואפילו טבק וקצת בשר מיובש. הוא היה משכנע למדי, בעיקר כשסיפר איך בלילה הוא וחבריו מתגנבים אל החיילים היאנקים, להחליף את הטבק תמורת קצת אוכל.
החלק המעניין במוזיאון היה הסיור המודרך בביתו של דייויס. מדריך רך קול הוביל אותנו לתוך חיי היום יום בבית הנשיא, ששוחזר ושופץ לפני כמאה שנה. דייויס עצמו דומה בדיוקנאות בצורה חשודה ללינקולן. אותן עצמות לחיים ופה נחוש, אותו סנטר.
האם דיויס הוא אחיו היפה של לינקולן, או שזו מניפולציה של יועצי התדמית שלו?
ראינו טרקלינים מרוהטים במיטב הטעם הזוועתי של התקופה, מלאי סלוסולים וזהבים ופסלונים, והכל בכוונה מזוייף, כמו ציורי הקיר במצדה: כאילו שיש, כאילו ברונזה, כאילו גילופי עץ. ראינו ראי גדול עליו היו העלמות חורטות בטבעות האירוסין שלהן - דרך מקובלת להוכיח לכולם שהיהלום שקיבלו הוא אמיתי, ראינו את חדר הילדים העגמומי של ילדיו הקטנים והפרועים של הנשיא, שמלבד אחת איש מהם לא האריך ימים. לא ראינו בבית מטבח. המטבח היה באגף מחוץ לבית, ונעלם יחד עם העבדים שתפעלו אותו עד סוף המלחמה, כשכבר לא היה כמעט אוכל.
איך חיים עם עבדים? איך מצדיקים כזה דבר? כשקוראים את "חלף עם הרוח" קצת מבינים איך הדרומיים סיפרו את זה לעצמם, במוזיאונים לא ממש מתעסקים עם הנושא הלא נעים הזה והתפיסות שעמדו מאחוריו. אני מניחה שזה לא שונה בהרבה ממנהל בנק שמפטר עובדים כשהוא והבנק מרויחים מליונים, או מבעלים של מפעל מזון ענק שמשלמים לעובדים שלהם שכר מינימום שאי אפשר לחיות ממנו. את הכל אפשר להצדיק.
דייויס ברח מהבית הלבן האפור שלו כשהגיע צבא הצפון, וסימן את סיומה הקרוב של המלחמה הזאת, שמספר ההרוגים בה בלתי מתקבל על הדעת, יותר ממספר ההרוגים של ארה"ב במלחמת העולם השניה.
יומיים אחר כך ביקרתי שוב באתר הזיכרון ללינקולן. אולי היו למלחמה סיבות כלכליות ופוליטיות, אבל בעיני מרגש לקרוא את הנאומים שלו הכתובים על קירות האנדרטה, ומדברים על בני האדם שנבראו שווים, על ממשלת העם, ועל השאלה איך יכול אדם להוציא את לחמו מזיעת אפיו של אדם אחר.
גם הנאומים באנדרטה של ג'פרסון, אגב, מרגשים, למרות שהבן אדם העסיק המוני עבדים ואף הוליד כמה כאלה.
אחרי כל ההסטוריה הזאת, ירדנו אל נהר הג'יימס שם התקיים פסטיבל ספורט ומוסיקה.
גולת הכותרת היתה "כלבים מעופפים": על מקפצה נמוכה המובילה לבריכה לא גדולה התייצבו בזה אחר זה כלבים מכל הסוגים, ולקול תשואות הקהל קפצו למים בעקבות פריזבי או צעצוע שזרקו להם בעליהם. רובם רצו וקפצו בנאמנות, אבל חלק רצו רצו עד קצה המקפצה ואז התחרטו, וחלק בכלל ויתרו באמצע ונדחפו על ידי הבעלים המאוכזבים למים.
היה מאוד מצחיק, ונראה שרוב הכלבים נהנו מהטבילה ומההזדמנות להשוויץ בכישורי הציד שלהם. זה נראה לי רעיון שממש שווה לייבא לארץ, אולי במקום תחרויות הכלבים הרגילות עם האג'נדה הטיפה'לה נאצית שלהן.
חזינו גם בנערות מטפסות כמו עכבישים על מסלול טיפוס מטורף לגמרי בהתעלמות מוחלטת מכח המשיכה וברוכבי אופניים מבצעים סאלטות,
ולסיום נסענו קצת דרך אזור המוזיאונים של ריצ'מונד, והבנו שבכלל עוד לא היינו ממש בעיר.
אז נסענו לריצ'מונד, בירת הדרום הנוסטלגית, רק שעה וחצי נסיעה מוושינגטון, בירתם של הצפוניים. התחלנו בבית הלבן של הקונפדרציה. הוא לא באמת לבן, הבית, אבל ב-4 השנים של מלחמת האזרחים הוא היה מקום מגוריו של נשיא הדרום, ג'פרסון דייויס ומשפחתו. הבית די קטן, אפרפר, וצמוד אליו מוזיאון צנוע. בכניסה קיבל אותנו איש לא צעיר במדי צבא הדרום, ופרש לפנינו את כל הציוד שלו: רובה עתיק, מימיה, תנ"ך, ואפילו טבק וקצת בשר מיובש. הוא היה משכנע למדי, בעיקר כשסיפר איך בלילה הוא וחבריו מתגנבים אל החיילים היאנקים, להחליף את הטבק תמורת קצת אוכל.
החלק המעניין במוזיאון היה הסיור המודרך בביתו של דייויס. מדריך רך קול הוביל אותנו לתוך חיי היום יום בבית הנשיא, ששוחזר ושופץ לפני כמאה שנה. דייויס עצמו דומה בדיוקנאות בצורה חשודה ללינקולן. אותן עצמות לחיים ופה נחוש, אותו סנטר.
ראינו טרקלינים מרוהטים במיטב הטעם הזוועתי של התקופה, מלאי סלוסולים וזהבים ופסלונים, והכל בכוונה מזוייף, כמו ציורי הקיר במצדה: כאילו שיש, כאילו ברונזה, כאילו גילופי עץ. ראינו ראי גדול עליו היו העלמות חורטות בטבעות האירוסין שלהן - דרך מקובלת להוכיח לכולם שהיהלום שקיבלו הוא אמיתי, ראינו את חדר הילדים העגמומי של ילדיו הקטנים והפרועים של הנשיא, שמלבד אחת איש מהם לא האריך ימים. לא ראינו בבית מטבח. המטבח היה באגף מחוץ לבית, ונעלם יחד עם העבדים שתפעלו אותו עד סוף המלחמה, כשכבר לא היה כמעט אוכל.
איך חיים עם עבדים? איך מצדיקים כזה דבר? כשקוראים את "חלף עם הרוח" קצת מבינים איך הדרומיים סיפרו את זה לעצמם, במוזיאונים לא ממש מתעסקים עם הנושא הלא נעים הזה והתפיסות שעמדו מאחוריו. אני מניחה שזה לא שונה בהרבה ממנהל בנק שמפטר עובדים כשהוא והבנק מרויחים מליונים, או מבעלים של מפעל מזון ענק שמשלמים לעובדים שלהם שכר מינימום שאי אפשר לחיות ממנו. את הכל אפשר להצדיק.
דייויס ברח מהבית הלבן האפור שלו כשהגיע צבא הצפון, וסימן את סיומה הקרוב של המלחמה הזאת, שמספר ההרוגים בה בלתי מתקבל על הדעת, יותר ממספר ההרוגים של ארה"ב במלחמת העולם השניה.
יומיים אחר כך ביקרתי שוב באתר הזיכרון ללינקולן. אולי היו למלחמה סיבות כלכליות ופוליטיות, אבל בעיני מרגש לקרוא את הנאומים שלו הכתובים על קירות האנדרטה, ומדברים על בני האדם שנבראו שווים, על ממשלת העם, ועל השאלה איך יכול אדם להוציא את לחמו מזיעת אפיו של אדם אחר.
גם הנאומים באנדרטה של ג'פרסון, אגב, מרגשים, למרות שהבן אדם העסיק המוני עבדים ואף הוליד כמה כאלה.
אחרי כל ההסטוריה הזאת, ירדנו אל נהר הג'יימס שם התקיים פסטיבל ספורט ומוסיקה.
גולת הכותרת היתה "כלבים מעופפים": על מקפצה נמוכה המובילה לבריכה לא גדולה התייצבו בזה אחר זה כלבים מכל הסוגים, ולקול תשואות הקהל קפצו למים בעקבות פריזבי או צעצוע שזרקו להם בעליהם. רובם רצו וקפצו בנאמנות, אבל חלק רצו רצו עד קצה המקפצה ואז התחרטו, וחלק בכלל ויתרו באמצע ונדחפו על ידי הבעלים המאוכזבים למים.
 |
| חלק קופצים בהתלהבות, וחלק לא כל כך |
 |
| הצילומים באדיבות חגי |
אז לסמן או לא לסמן וי על ריצ'מונד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה